לדלג לתוכן

סטראבון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פירוש נוסף ערך זה עוסק בפילוסוף היווני סטראבו או סטראבון. אם התכוונתם לקונסול הרומי סטראבו, ראו גנאיוס פומפיוס סטראבו.
סטראבון
Στράβων
סטראבון – תחריט מהמאה ה-16
סטראבון – תחריט מהמאה ה-16
סטראבון – תחריט מהמאה ה-16
לידה 64 לפנה"ס
Amasia, יוון עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 (בגיל 86 בערך)
Amasia, יוון עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי גאוגרפיה, היסטוריה
מקום מגורים פונטוס, רומא
תרומות עיקריות
ספרו ההיסטורי הגדול – לא שרד. ספרו גאוגרפיקה – שרד כמעט בשלמותו.
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סְטְרָאבּוֹן (ביוונית: Στράβων[1], ידוע יותר בשמו הלטיני סְטְרָאבּוֹ (Strabo); סביבות 64 לפנה"ס – אחרי 21 לספירה), היה מלומד יווני יליד פונטוס, שכתב היסטוריה וגאוגרפיה. החיבור הגאוגרפי שלו שׂרד עד ימינו, והוא אחת מהיצירות הגאוגרפיות הגדולות והחשובות של העת העתיקה בכלל.

חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטראבון היה גאוגרף יווני. הוא נולד ב-64 לפנה"ס לערך למשפחה מבוססת מאמסיה שבפונטוס.[2] משפחתו של סטראבון מצד אמו השתייכה לעילית המקומית, ותפסה מקום בולט בפוליטיקה של פונטוס לפחות מימי מיתרידטס החמישי ובתקופה הסוערת של מיתירדטס אופטור השישי.[3] ילדותו ונעוריו עברו עליו במקביל למלחמת האזרחים שהביאה לסופה של הרפובליקה הרומית, וחייו הפעילים עברו תחת שלטון אוגוסטוס ובשנים הראשונות של טיבריוס.

סטראבון למד תחת כמה מורים בולטים בהתמחויות שונות. כאשר היה צעיר למד דקדוק ורטוריקה, והוא מציין בספרו כי למד בקאריה מפי אריסטודמוס, רטוריקן יווני והמייסד של שני בתי-ספר לרטוריקה ודקדוק. לאחר לימודיו חזר סטראבון לרומא שם למד מפי טירניון דקדוק וגאוגרפיה. מורו השלישי והאחרון היה אליוס גאלוס, פילוסוף רומאי. אחר כך למד פילוסופיה גם אצל קסינרכוס מסלווקיה, הפילוסוף הנודד.[4] סטראבון כתב בספרו כי למד גם את הפילוסופיה של אריסטו מפי פויתאס של צידון שאחר כך הפך לפילוסוף סטואי.[5] הוא למד גאומטריה ואסטרונומיה מתוך המחשבה ששני התחומים חיוניים לעיסוק הגאוגרפי.[6] פרט לכך היה מעריץ נלהב של שירת הומרוס.

סטראבון בילה חלק ניכר מחייו במסעות. הוא עבר בחלקים נרחבים של אסיה הקטנה, ביקר בקורינתוס (ומן הסתם באתרים אחרים ביוון) בשנת 29 לפני הספירה, וחמש שנים לאחר מכן יצא למסע במעלה הנילוס.

תאריך מותו אינו ידוע. בגאוגרפיה שלו הוא מזכיר את מותו של יובה השני מלך מאורטניה,[7] שאירע בשנת 23 לספירה, ולפיכך ברור שהמשיך לחיות לפחות זמן קצר לאחר מכן. מקום מותו אף הוא אינו ידוע, אך כפי הנראה הלך לעולמו בעיר מולדתו אמסיה או ברומא.[8]

מחקריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפעל חייו כלל כתיבה היסטורית וגאוגרפית. כתביו ההיסטוריים אבדו, בעוד שיצירתו הגאוגרפית שׂרדה כמעט בשלמותה. סטראבון עצמו הגדיר את יצירתו כמלאכת-ענק (קוֹלוֹסוּרגיה, κολοσσουργία),[9] בהתייחסו גם להיקפה הכמותי וגם למגוון התוכני. בעבר נטו חוקרים והיסטוריונים לראות ביצירה חיבור אנציקלופדי, ולא ייחסו חשיבות להקשר הכללי שלו. בדור האחרון חל שינוי בגישה של החוקרים וכעת בעת קריאת ספריו של סטראבון ישנה התעניינות בקשר שבין גאוגרפיה, פוליטיקה, תעמולה ועוד.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחיבורו ההיסטורי (Historica Hypomnemata, "רשימות היסטוריות") עסק סטראבון בהיסטוריה של רומא משנת 144 לפני הספירה ועד ראשית הפרינקיפאט. כנראה שבזמן הכתיבה שהה בעיקר ברומא, לפחות עד שנת 31 לפני הספירה. החיבור ההיסטורי התפרסם ב-20 לפני הספירה לערך. מתוך חיבור זה, בן 47 הספרים, שׂרדו רק קטעים מועטים, ביניהם כמה הפניות ב"גאוגרפיקה", 3 קטעים בביוגרפיות של פלוטרכוס[10] ו-11 קטעים ב"קדמוניות היהודים" ליוסף בן מתתיהו.

על אף מוצאו היווני, גישתו ההיסטורית של סטראבון לרומא אוהדת ביותר. בכתביו הביע הערכה לשיטת השלטון האימפריאלית וליעילות של שלטון יחיד. כאשר הוא מתאר את השיעבוד של מולדתו פונטוס הוא אינו מראה רגשות. לטעמו, איבוד העצמאות הוא מחיר שכדאי לשלם עבור סדר וממשלה טובה.[11] בסקירת המצב בפונטוס מציג סטראבון את המורכבות של המצב הפוליטי באזור תחת שלטון רומא. המושלים הרומים לאחר פומפיוס יצרו חטיבות חדשות, במקרים מסוימים תוך מינוי שליטים ומלכים, נתנו אוטונומיה או חירות מלאה לאחדים ושמרו מקומות אחרים תחת שלטון רומי ישיר. שינויי השלטון בערים שונות משקפים גם את גורלה הכללי של פונטוס.

גאוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – גאוגרפיקה

החיבור הגאוגרפי של סטראבון, "גאוגרפיקה" (מילולית: גאוגרפיה), שׂרד כמעט בשלמותו ולכן הוא מוכר היום בעיקר כגאוגרף. עם זאת, גם הגאוגרפיה שלו משמרת פרטים רבים המשמשים את המחקר ההיסטורי. הגאוגרפיה מחולקת לשבעה עשר ספרים לפי חלוקה אזורית. סטראבון התבסס בכתיבתו על התרשמות אישית במהלך מסעותיו וטיוליו הנרחבים, ובמקרים אחרים התבסס על מקורות כתובים. במקומות שונים מצטט סטראבון מגוון רחב של משוררים ומחזאים, ובייחוד את אוריפידס.[12]

מתוך שבעה-עשׂר הספרים של הגאוגרפיה שׂרדו שישה-עשׂר בשלמותם, והספר השביעי באופן חלקי. שני הספרים הראשונים היוו מבוא מתודולוגי, ועסקו בגישות שונות לגאוגרפיה, ובייחוד בביקורת חריפה על הגאוגרף בן המאה השלישית לפני הספירה ארטוסתנס.[13] הספר השלישי מתאר את חצי-האי האיברי והאיים הבלאריים. הספר הרביעי מתאר את גאליה. ספרים 5–6 עוסקים באיטליה ובסיציליה. ספר 7 עוסק בעמים הברבריים של אירופה (גרמנים, סקיתים ואחרים). ספרים 8–10 מתארים את יוון האירופית. ספר 11 מוקדש לאסיה "הגדולה" (מהרי הטאורוס מזרחה) וספרים 12–14 לאסיה הקטנה. ספר 15 מוקדש להודו, וספרים 16–17 ללבנט, מצרים וצפון-אפריקה.

בגאוגרפיה שלו התייחס סטראבון לגבולות בין מדינות או מחוזות, למרחקים בין עיר לעיר, ופירט גם את הפעילות החקלאית והתעשייתית העיקרית בכל מקום, את החוקים הפוליטיים, מאפיינים תרבותיים ומנהגים דתיים. בנוסף כלל פרקים שעסקו בהיסטוריה של מדינות וערים, הנסיבות בהן הוקמו, מיתוסים ואגדות שנקשרו בהן, מלחמות שניהלו ואישים מפורסמים שחיו בהן. כמו כן כוללים הספרים מידע בוטני וזואולוגי רב.

על אף שהרבה מהמידע המובא בגאוגרפיה מתייחס לתקופות מוקדמות יותר, ניכרות גם התייחסויות רבות למצב בהווה, תחת שלטונם של אוגוסטוס וטיבריוס. דגש מיוחד מושׂם על תקופת טיבריוס, ומכאן ניתן להסיק שהגאוגרפיה נכתבה בתקופה זו, או לפחות עברה עריכה מקיפה.[14]

סטראבון על היהודים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב החלקים שנשארו בידנו מתוך עבודתו ההיסטורית של סטראבון הועברו אלינו דרך "קדמוניות היהודים" ליוספוס פלביוס[15] ומטבע הדברים מתייחסים לאירועים הקשורים ביהודים. קטעים אלה הובאו על ידי יוספוס כאסמכתא לדבריו וסטראבון מסתמך בהם על מקורות שונים.[16] האתנוגרפיה היהודית של סטראבון היא במהותה עיבוד מתוחכם, דרך מקור ביניים, של דברי הקטאיוס איש אבדרה אצל דיודורוס סיקולוס.[17][18] ב"גאוגרפיקה", מתאר סטראבון גם את ארץ ישראל: "(פניקיה) ארץ צרה ומישורית לאורך החוף, ואילו פנים הארץ מעל פיניקיה, עד הערביים, בין עזה למול הלבנון, נקראת יהודה".[19]

הוא מזכיר את מצדה ומציין את "הטענות החוזרות ונשנות של התושבים המקומיים, שהיו פעם 13 ערים מאוכלסות באזור הזה שסדום הייתה העיר הראשית שלו...שכמה מהן נבלעו ואחרות ננטשו".[20] הוא מציין שים המלח מלא באספלט ושהתושבים החיים סביבו מגיעים לאספלט על גבי רפסודות עשויות קנים וחותכים ממנו ולוקחים כמה שיכולים.[21] הוא מדווח שביריחו נמצאים הארמון ופארק הבלסאם, הגדל על שיח ויש לו טעם חריף. אנשים עושים חתכים בקליפה ואוגרים את המיץ בכלים. הבלסאם יקר, גם מהסיבה שהוא לא מיוצר בשום מקום אחר.[22]

בעניין זה מספר סטראבון על "המנהג הממולח של היהודים, שהמציאו במקרה של עץ הדקל ועץ הבלסאם" – הם לא נותנים להם לגדול במקומות רבים, ובגלל נדירותם הם קובעים להם מחיר גבוה וכך מגדילים את ההכנסות.[23] את ירושלים הוא מכנה "המטרופוליס של היהודים",[24] ותיאורו אותה דומה מאוד לתיאור הטופוגרפי של טימוכארס[25] (המאה ה-2 לפנה"ס), שגם הוא מזכיר את הניגוד בין שפע המים בתוך העיר לחוסר המים שמחוץ לה. נראה כי תיאור זה של סטראבון הוא עיבוד מתוחכם של תיאורו של טימוכארס, שנעשה על ידי פוסידוניוס.[26]

את היהודים הוא מונה כאחד מארבעה עמים נפרדים השוכנים בקרב האוכלוסייה הסורית, ומאפיין אותם כדומים בעיסוקם לשכניהם: חלקם חקלאים כמו הסורים וחלקם סוחרים כמו הפיניקים.[27] את מוצאם האתני של היהודים הוא משייך למקום אחר: "אבותיהם של היהודים בני זמננו, כפי שהם נקראים, היו מצרים".[28] מתוך סקירתו של סטראבון את ארץ יהודה, ניתן ללמוד על ריבוי האוכלוסייה וצפיפות ההתיישבות היהודית ממערב לחבל יהודה לאחר התפשטות המדינה החשמונאית.[24][29] על ריבוי האוכלוסייה היהודית ומקומות מושבם מחוץ לארץ יהודה, ניתן ללמוד מהציטוט הבא:

"ארבעה (סוגי תושבים) היו בעיר אנשי קיריני: ...האזרחים... האיכרים... הגרים התושבים, ורביעי של היהודים. עם זה כבר חדר לכל עיר ועיר, ואין למצוא על־נקלה מקום בעולם הנושב שלא קיבל את הגזע הזה ואינו נתון לשלטונו... וכן יש במצרים מקום מושב של היהודים, שהוקצה להם במיוחד, מאלכסנדריה העיר הופרש חלק גדול בשביל העם הזה. בראשם הועמד גם שליט־עם משלהם, המושל בעם ופוסק בענייני דין ומשגיח על חוזים ותקנות כאילו היה שליט של מדינה עומדת ברשות עצמה. העם (הזה) עצם אפוא במצרים, מפני שהיהודים הם מצרים מעיקרם ומפני שאלה שיצאו משם התיישבו בקרבת מקום. עם זה עבר לארץ קיריני, משום שגם זו גובלת [במדינת] מצרים, בדומה ליהודה, ומה גם שזו הייתה חלק מן הממלכה הזאת בימים מקדם".[30]

סיפור המוצא המצרי של היהודים הוא חלק מן המסורת המצרית-יוונית-רומית לגבי יציאת מצרים, אלא שזו גרסה שהיהודים גורשו ממנה, בזמן שסטראבון מצייר תמונה אוהדת מאוד של האדם שהנהיג אותם והשלטון שהקים על בסיס אמונתו הייחודית. הוא טוען שמשה היה כהן מצרי, שעזב את מצרים והגיע לארץ יהודה בלווית אנשים רבים שעבדו את ה"ישות האלוהית", בגלל שלטענתו (של משה) המצרים טעו בהציגם את הישות האלוהית על ידי תמונות של בהמות ובקר והיוונים גם הם טעו בעיצוב אלים בדמות אדם. משה הוביל את האנשים "למקום שבו נמצאת כיום ירושלים" והבטיח לספק "פולחן שלא יכביד על מי שיאמץ אותו, בין אם בהוצאות או באובססיות אלוהיות או בצרות אבסורדיות אחרות". הוא נהנה ממוניטין הוגנים ואף יורשיו הלכו בעקבותיו, כשנהגו כצדיקים אדוקים כלפי אלהים.[31]

סטראבון מדלג ממשה הישר לתקופה ההלניסטית בהיסטוריה היהודית ומיישר קו עם זרם הסופרים היוונים העוין את שלטון החשמונאים: "אך לאחר מכן אנשים בעלי אמונות טפלות מונו לכהונה ואז אנשים עריצים...ומהעריצות קמו כנופיות השודדים, כי כמה מרדו והטרידו את הארץ, גם את ארצם וגם את ארצם של שכניהם, בעוד שאחרים, תוך שיתוף פעולה עם השליטים, השתלטו על רכושם של אחרים וכבשו חלק גדול מסוריה ופיניקיה".[32] לטענת סטראבון, "בזמן שיהודה הייתה תחת שלטונם של עריצים, אלכסנדר היה הראשון להכריז עצמו למלך במקום כהן",[33] וזאת בניגוד לדבריו המפורשים של יוספוס, שהראשון היה אחיו וקודמו, אריסטובולוס הראשון.[34][35]

בהתייחסו להתקדמות פומפיוס לחילת סוריה בשנת 63 לפנה"ס, מספר סטראבון שהגיעו אליו משלחות גם מיהודה ואף מעיד שראה בעיניו את מתנת המלך החשמונאי אריסטובולוס השני לפומפיוס, יצירת אמן שהיהודים קראו לה "התענוג"[36] – גפן־זהב שהוצבה במקדש יופיטר הקפיטוליני ברומא עם ההקדשה (שנעשתה בתקופת אביו[37]) "מאלכסנדר מלך היהודים".[38]

סטראבון גם מתאר את יחס היהודים למלך החשמונאי האחרון לעומת המלך החדש שנכפה עליהם על ידי רומא: "אנטוניוס הוציא להורג בקרדום את אנטיגונוס היהודי...ונראה שהוא הראשון מן הרומאים, שהוציא להורג מלך, מפני שסבור היה שאי־אפשר באופן אחר לשנות דעתם של היהודים שיקבלו את הורדוס, אשר הוקם (למלך) תחתיו. שכן אפילו כשעונו לא קיבלו עליהם להכריז בפומבי על הורדוס כעל מלכם – כל־כך התגאו במלכם הראשון. כסבור היה אנטוניוס, שקלונו (של אנטיגונוס) יגרע [מכבוד] זכרו וימעט גם את השנאה להורדוס".[39]

מלבד שעתוק המסורת בדבר מוצאם האתני של היהודים, ניתן למצוא אצל סטראבון עוד כמה דעות קדומות ומידע שגוי בכל הנוגע ליהודים וארצם. הוא סבור שהיהודים הם ממוצא אתני מצרי ולכן גם הם, כמו המצרים, נוהגים לבצע השחתת איבר המין הנשי[32][40]; הוא חושב שיהודים נמנעים מאכילת בשר[32] ומכנה את יום השבת (ולא יום כיפור[35]) "יום הצום"[33]; הוא חושב שהאדומים הם נבטים שגורשו מארצם והצטרפו ליהודים[28]; הוא מכנה את הורקנוס השני בשם "הורדוס" וחושב שהמלך הורדוס היה צאצא שלו והיה גם הוא כהן גדול[41]; הוא מתאר את ים המלח וקורא לו בשם "אגם סירבוניס",[42] שכבר כתב עליו בגאוגרפיה של מצרים,[43] וטוען שניתן לראות את ירושלים מיפו[24] מאחר שהיא קרובה לים.[28]

מהדורות ותרגומים של ספרו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Strabo, Geography. Edited and translated by Horace L. Jones. Loeb Classical Library. Cambridge, MA, Harvard University Press and London, William Heinemann, 1917-32. Digitized copy in: LacusCurtiius.
  • The Geography of Strabo. Literally translated, with notes, in three volumes by H. C. Hamilton and W. Falconer. London. George Bell & Sons. 1903. Digitized copy in: Perseus.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • M. Stern (מנחם שטרן), Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, XLII. Strabo of Amaseia, pp. 261-315.
  • Dueck, Daniela. Strabo of Amasia: a Greek Man of Letters in Augustan Rome London, Routledge, 2000.
  • "Strabo" in: Hornblower, Simon, and Antony Spawforth. The Oxford classical dictionary. Oxford and New York, Oxford University Press, 1996 (3rd edition).
  • Pothecary, Sarah. "Strabo, the Tiberian Author: Past, Present and Silence in Strabo's 'Geography'." Mnemosyne 55 (2002), pp. 387-438.
  • Pothecary, Sarah. "The Chambers of the Dead and the Gates of Darkness: A Glimmer of Political Criticism in Strabo’s Geography." .Mnemosyne 62 (2009), pp. 206-220.
  • Bezalel Bar-Kochva (בצלאל בר כוכבא), The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, University of California Press 2010, Appendix: The God of Moses in Strabo, by Ivor Ludlam, pp. 525-541.
  • מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים תשנ"א (1991); חלק חמישי: היהודים בספרות היוונית והרומית; אהדה ושנאת ישראל: דברי סטראבון על היהודים, עמ' 444-422.
  • בצלאל בר כוכבא, 'היהדות של משה' והיהדות של ימי הבית השני האתנוגרפיה היהודית של סטראבון, תרביץ, המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, כרך סו, חוברת ג, ניסן-סיון תשנ"ז, עמ' 297–336.
  • איוור לודלם, אלוהי משה אצל סטראבון, תרביץ, המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, כרך סו, חוברת ג, ניסן-סיון תשנ"ז, עמ' 349-337.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סטראבון בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ הגיית השם ביוונית: סטראבון, במלעיל (ההטעמה בהברה הלפני אחרונה).
  2. ^ מהתיאור בספרו (Strabo, 12.3.39) ומן הממצאים הארכאולוגיים עולה שאמסיה הייתה עיר גדולה וחשובה בתקופה ההלניסטית; Dueck (2000), p. 4.
  3. ^ מעמדה הרם של המשפחה, ואולי גם קשר ממשי לשושלת מלכי פונטוס, משתקפים בסקירתו הנרחבת של סטראבון על הפעולות הצבאיות והפוליטיות של מיתירדטס אופטור. Strabo, 12.3.28, 12.3.2, 12.3.40.
  4. ^ Strabo, 14.5.4.
  5. ^ Strabo, 16.2.24.
  6. ^ Strabo, 1.1.20.
  7. ^ Strabo, 17.3.3.
  8. ^ Dueck (2000), p. 2.
  9. ^ Strabo, 1.1.23.
  10. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: סולא, כו; לוקולוס, כח; קיסר, סג.
  11. ^ Strabo, 6.4.2.
  12. ^ Pothecary (2009),p. 207.
  13. ^ למשל, על כך שארטוסתנס לא התייחס למידע הגאוגרפי שנמצא ביצירותיו של הומרוס וביטל אותו כלא רלוונטי. סטראבון מצדו ראה בהומורוס סמכות עליה לא ניתן לערער וכי חוכמתו וראיית עולמו של הומורוס עולים על אלו של כותבים אחרים; Strabo, 1.1.3.
  14. ^ Pothecary (2002), p. 388. התאריך שהוצע במחקר למהדורה המוקדמת (אם הייתה כזו) הוא סביב 7 לספירה (Pothecary, pp. 390-391)
  15. ^ וגם בנגד אפיון, מאמר שני, פרק ז.
  16. ^ .Menahem Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.1, XLII. Strabo of Amaseia, p. 261
  17. ^ דיודורוס סיקולוס, ספר 40, פרק 3.
  18. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature, pp. 363, 534
  19. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 16, פרק 2, סעיף 21.
  20. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 16, פרק 2, סעיף 44.
  21. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 16, פרק 2, סעיף 42.
  22. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 16, פרק 2, סעיף 41.
  23. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 17, פרק 1, סעיף 15.
  24. ^ 1 2 3 סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 16, פרק 2, סעיף 28.
  25. ^ Eusebius of Caesarea, Praeparatio Evangelica, Book IX, Chapter XXXV
  26. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature, p. 378
  27. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 16, פרק 2, סעיף 2.
  28. ^ 1 2 3 סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 16, פרק 2, סעיף 34.
  29. ^ .Menahem Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.1, XLII. Strabo of Amaseia, p. 293, Sec. 28
  30. ^ סטראבון, Historica Hypomnemata, אצל יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, סעיפים 118-115; תרגום אברהם שליט.
  31. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 16, פרק 2, סעיפים 37-35.
  32. ^ 1 2 3 סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 16, פרק 2, סעיף 37.
  33. ^ 1 2 סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 16, פרק 2, סעיף 40.
  34. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, סעיף 301.
  35. ^ 1 2 .Menahem Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.1, XLII. Strabo of Amaseia, p. 307, Sec. 40
  36. ^ "לתרופה" בתרגום אברהם שליט.
  37. ^ .Menahem Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.1, XLII. Strabo of Amaseia, p. 275, Sec. 36
  38. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, סעיפים 36-34.
  39. ^ סטראבון, Historica Hypomnemata, אצל יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, סעיפים 10-9; תרגום אברהם שליט.
  40. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 16, פרק 4, סעיף 9; ספר 17, פרק 2, סעיף 5.
  41. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 16, פרק 2, סעיף 46; .Menahem Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.1, XLII. Strabo of Amaseia, p. 310, Sec. 46
  42. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 16, פרק 2, סעיף 42; .Menahem Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.1, XLII. Strabo of Amaseia, p. 309, Sec. 42
  43. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 1, פרק 3, סעיף 4; פרק 4, סעיף 7.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=סטראבון&oldid=38544313"