לדלג לתוכן

הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1852

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
‹ 1848 ארצות הבריתארצות הברית 1856 ›
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1852
2 בנובמבר 1852

 
מועמד פרנקלין פירס וינפילד סקוט
מפלגה המפלגה הדמוקרטית המפלגה הוויגית
מדינת מוצא ניו המפשייר ניו ג'רזיניו ג'רזי ניו ג'רזי
סגן ויליאם רופוס קינג ויליאם גרהאם
אלקטורים 254 42
מספר הקולות 1,607,510 1,386,942
אחוזים 50.8% 43.9%

חלוקת האלקטורים לפי מדינה
הזוכה: פרנקלין פירס

הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1852 היו הבחירות השבע-עשרה לנשיאות בתולדות ארצות הברית, ונערכו ביום שלישי, 2 בנובמבר 1852. הן היו דומות מאוד לבחירות של שנת 1844. כמו אז, הנשיא היוצא, מילרד פילמור, היה וויגי שמונה לנשיאות לאחר מות קודמו בתפקיד, זאכרי טיילור, שהיה גנרל מלחמה נערץ. המפלגה הוויגית הוציאה את פילמור מהמירוץ לטובת הגנרל וינפילד סקוט. הדמוקרטים יוצגו על ידי מועמד "סוס שחור" (מועמד אלמוני), פרנקלין פירס. הוויגים התרכזו שוב באלמוניותו של המועמד הדמוקרטי, אסטרטגיה שנכשלה שוב.

פירס ושותפו למירוץ, ויליאם רופוס קינג, זכו באחד הניצחונות הגדולים באותה תקופה, כשהם מביסים את סקוט ואת מועמדו לסגנות הנשיאות, ויליאם גרהאם מצפון קרוליינה, עם 254 אלקטורים לעומת 42. אחרי הבחירות הללו, המפלגה הוויגית קרסה במהירות, והחברים בה לא הצליחו לבחור מועמד בבחירות הבאות בגלל סכסוך לגבי חוק קנזס נברסקה. אלו היו הבחירות האחרונות לנשיאות שהמפלגה הוויגית השתתפה בהן. ב-1854, היא קרסה בגלל המתח בנוגע לעבדות. מעמדה כאופוזיציה הראשית לדמוקרטים נתפס בידי המפלגה הרפובליקנית שהוקמה שנים מעטות קודם לכן. למרות הניצחון הדמוקרטי, אף מועמד מהמפלגה הדמוקרטית לא זכה ברוב קולות הבוחרים לאחר בחירות אלו עד ל-1932, כשפרנקלין דלאנו רוזוולט זכה ברוב גדול בבחירות מול הרברט הובר הרפובליקני. מלבד סמואל טילדן בבחירות 1876, אך הוא לא זכה ברוב האלקטורליים והפסיד במרוץ הנשיאותי למועמד הרפובליקני, רותפורד ב. הייז.

מועמדים דמוקרטיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כרזת בחירות דמוקרטית

כשהדמוקרטים התכנסו בבולטימור ב-1852, ארבעה מועמדים ראשיים רצו לזכות במועמדות- לואיס קאס ממישיגן, המועמד ב-1848, שקיבל את תמיכת הצפון שתמך בפשרת 1850; ג'יימס ביוקנן מפנסילבניה, שכוחו היה בדרום ובמדינתו; סטיבן דאגלס מאילינוי, מועמד של חסידי ההתרחבות ותומכי תאגידי הרכבת; ולבסוף, ויליאם מרסי מניו יורק, שכוחו היה במדינתו. במהלך ההצבעה, כמה מועמדים מקומיים קיבלו גם כמה קולות.

קאס הוביל ב-19 הסיבובים הראשונים, כשביוקנן שני ואילו דאגלס ומרסי מחליפים בין המקומות השלישי והרביעי. ביוקנן התחיל להוביל בסיבוב ה-20, והצליח לשמור על כוחו בתשעת הסיבובים הבאים. דאגלס הצליח להשיג את ההובלה בסיבובים ה-30 וה-31. אז קאס חזר למקום הראשון עד לסיבוב ה-44. אז מרסי הוביל בארבעת הסיבובים הבאים. פרנקלין פירס מניו המפשייר, חבר קונגרס וסנאטור בעברו, לא נכנס למירוץ עד לסיבוב ה-35, כשהוחלט להכניס אותו בתור מועמד פשרה מטעם המשלחת של וירג'יניה. הוא הצליח להשיג תמיכה ונבחר כמעט פה אחד בסיבוב ה-49.

כמנחת שלום לתומכי ביוקנן, תומכי פירס הרשו להם לבחור את המועמד לסגנות הנשיאות, כשהיה ידוע לכולם שוויליאם רופוס קינג מאלבמה יהיה מי שיבחר. בסיבוב השני, עם התנגדות מעטה, קינג זכה במועמדות לתפקיד. השחפת שקינג לקה בה מנעה ממנו לשחק תפקיד מרכזי במסע הבחירות, אך הוא השתדל לשכנע את המצביעים ממדינתו להצביע עבורו, כשהוא אומר שפירס הוא "צפוני עם עקרונות דרומיים". קינג מת מעט לאחר כניסתו לתפקיד.

המועמד לנשיאות סיבוב ראשון סיבוב שני סיבוב שלישי סיבוב רביעי סיבוב חמישי סיבוב שישי סיבוב שביעי סיבוב שמיני סיבוב תשיעי סיבוב עשירי סיבוב 11 סיבוב 12 סיבוב 13 סיבוב 14 סיבוב 15 סיבוב 16 סיבוב 17 סיבוב 18 סיבוב 19 סיבוב 20 סיבוב 21 סיבוב 22 סיבוב 23 סיבוב 24 סיבוב 25
פרנקלין פירס 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0
לואיס קאס 116 118 119 115 114 114 113 113 112 111 101 98 98 99 99 99 99 96 89 81 60 43 37 33 34
ג'יימס ביוקנן 93 95 94 89 88 88 88 88 87 86 87 88 88 87 87 87 87 85 85 92 102 104 104 103 101
ויליאם מרסי 27 27 26 25 26 26 26 26 27 27 27 27 26 26 26 26 26 25 26 26 26 26 27 26 26
סטיבן דאגלס 20 23 21 33 34 34 34 34 39 40 50 51 51 51 51 51 50 56 63 64 64 77 78 80 79
אחרים 40 33 36 34 34 34 35 35 31 32 31 32 33 33 33 33 34 34 33 33 44 46 50 54 56
המועמד לנשיאות סיבוב 26 סיבוב 27 סיבוב 28 סיבוב 29 סיבוב 30 סיבוב 31 סיבוב 32 סיבוב 33 סיבוב 34 סיבוב 35 סיבוב 36 סיבוב 37 סיבוב 38 סיבוב 39 סיבוב 40 סיבוב 41 סיבוב 42 סיבוב 43 סיבוב 44 סיבוב 45 סיבוב 46 סיבוב 47 סיבוב 48 סיבוב 49
פרנקלין פירס 0 0 0 0 0 0 0 0 0 15 30 29 29 29 29 29 29 29 29 29 44 49 55 282
לואיס קאס 33 32 28 27 33 65 93 123 130 131 122 120 107 106 107 107 101 101 101 96 78 75 72 2
ג'יימס ביוקנן 101 98 96 98 91 83 74 72 49 39 28 28 28 28 27 27 27 27 27 27 28 28 28 0
ויליאם מרסי 26 26 26 26 26 26 26 25 33 34 58 70 84 85 85 85 91 91 91 97 98 95 89 0
סטיבן דאגלס 80 85 88 91 92 92 80 60 53 52 43 34 33 33 33 33 33 33 33 32 32 33 33 2
אחרים 56 55 58 54 54 30 23 16 31 25 15 15 15 15 15 15 15 15 15 15 16 16 19 10
המועמד לסגנות הנשיאות סיבוב ראשון סיבוב שני
ויליאם רופוס קינג 125 277
סולומון דאונס 30 0
ג'ון וולר 28 0
דייוויד אצ'יטסון 25 0
גדעון פילו 25 0
רוברט סטריינג' 23 0
ויליאם באטלר 13 0
תומאס רוסק 13 0
ג'פרסון דייוויס 2 11
האוול קוב 2 0
נעדרו 2 0

מועמדים וויגים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כרזת בחירות וויגית

האספה הלאומית הוויגית ב-1852 בבולטימור הייתה שסועה ביותר. תומכיו של הנשיא פילמור הצביעו על הצלחת פשרת 1850 ועל כישלון התנועה הדרומית שתמכה בפרישה מארצות הברית. הוויגים הצפוניים האמינו שהפשרה נותנת עדיפות לדרום ולכן תמכו בגיבור מלחמת ארצות הברית–מקסיקו, הגנרל וינפילד סקוט מניו ג'רזי. סקוט היה ידוע בתור אדם שהקפיד על המשמעת הצבאית, אך למרות שהוא היה מכובד בקרב הציבור, הציבור גם ראה אותו כסנוב. האספה נכנסה לתיקו כשרוב הצירים מניו אינגלנד תמכו בדניאל ובסטר. בסיבוב הראשון, פילמור קיבל את כל הצירים הדרומיים מלבד ארבעה, אך קיבל רק 18 צירים צפוניים. פילמור קיבל 133 קולות, לעומת 131 לסקוט ו-29 לובסטר. סקוט הצליח לזכות במועמדות בסיבוב ה-53 עם 159 קולות לעומת 112 לפילמור (עם 21 לובסטר), כשסקוט זוכה ב-142 צירים צפוניים לעומת 11 לפילמור (עם 21 לובסטר) ופילמור זוכה ב-101 צירים דרומיים לעומת 17 לסקוט.

ויליאם אלכסנדר גרהאם נבחר כמועמד לסגנות הנשיאות. בחירות 1852 היו הבחירות האחרונות בהן השתתפה המפלגה הוויגית, כשלאחריהן היא התפרקה והמפלגה הרפובליקנית תפסה את מקומה, כמפלגה האופוזיציונרית העיקרית נגד המפלגה הדמוקרטית.

מפלגת הארץ החופשית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגת הארץ החופשית הייתה עדיין המפלגה השלישית בגודלה ב-1852, למרות שרבים מתומכיה חזרו למפלגה הדמוקרטית. האספה הלאומית השנייה של מפלגת הארץ החופשית התכנסה בפיטסבורג, פנסילבניה. הסנאטור מניו המפשייר, ג'ון הייל, הצליח להשיג 192 צירים וזכה במועמדות. ג'ורג' ג'וליאן מאינדיאנה נבחר כמועמד לתפקיד סגן הנשיא.

מפלגת החופש

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האספה הלאומית של מפלגת החופש התכנסה בבאפלו שבניו יורק. מכיוון שהיו בה מעט צירים, הוחלט שהאסיפה רק תמליץ על מועמדים ואספה מאוחרת יותר תקבע את המועמדים. האספה המליצה על גריט סמית מניו יורק כנשיא ועל צ'ארלס דוקי מוויסקונסין כסגן הנשיא. אספה שנייה התכנסה בסירקיוז, ניו יורק בספטמבר, אך לא היו בה מספיק צירים לבחירת מועמד. אספה שלישית התכנסה בסירקיוז והחליטה שוויליאם גודוול הוא המועמד לנשיאות וסמואל פייפר מווירג'יניה הוא המועמד לסגנות הנשיאות.

מפלגת האיחוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגת האיחוד נוצרה ב-1851 כחלופה למפלגה הוויגית בדרום. בבחירות אלו, מנהיגי המפלגה החליטו לחכות ולראות מי יהיו המועמדים של שתי המפלגות הגדולות. לאחר האספה הוויגית, מתנגדי סקוט החליטו שדניאל ובסטר יהיה המועמד. המפלגה ערכה אספה בוושינגטון ב-7 באוגוסט 1852 והחליטה שוובסטר הוא המועמד לנשיאות וצ'ארלס ג'נקינס מג'ורג'יה הוא המועמד לסגנות הנשיאות. צמד זה הצליח להשיג פופולריות בדרום ובמסצ'וסטס.

לובסטר לא היה סיכוי בבחירות, אבל אפילו תנועת שאינם יודעים דבר תמכה בו, והעמידה אותו בלי רשות. ובסטר מת לפני הבחירות, ב-24 באוקטובר.

המפלגה האמריקנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע שנות הארבעים, גל נייטיביזם התפשט בניו יורק, תחת התנגדות להגירה ולקתוליות. המפלגה האמריקנית נוצרה ב-1845, ויריביהם טענו שהם "אינם יודעים דבר". המפלגה המשיכה להשתמש בשם זה. ב-1852, הם תמכו בוובסטר לנשיאות. בתור סגנו, הם בחרו בג'ורג' ק. וושינגטון (אחיין מדרגה שלישית של ג'ורג' וושינגטון). ובסטר מת כשבוע לפני הבחירות, והתנועה בחרה בג'ייקוב ברום כנשיא ובריינל קוטס כסגנו. המפלגה לא קיבלה קולות רבים. מילרד פילמור היה המועמד שלהם בבחירות הבאות.

מפלגת זכויות הדרום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגת זכויות הדרום נוצרה כחלופה למפלגה הדמוקרטית ותמכה בפרישה מהאיחוד. כמה מחבריה הובילו משאלי עם בנוגע לפרישה, שלא צלחו. ב-1852, לא ידעו אם המפלגה תתחרה בבחירות. רק תשע מדינות הגיעו לאספה באלבמה בתחילת מרץ. המפלגה החליטה לחכות ולראות מי יהיו המועמדים הראשיים ולתמוך באחד מהם אם אפשר. סניף המפלגה בג'ורג'יה שלח צירים לוועידה הדמוקרטית. לאחר שפירס נבחר, המפלגה לא ידעה אם לתמוך בו. אספה באלבמה ביולי החליטה לבחון את שני המועמדים. ב-25 באוגוסט הוחלט שהמפלגה תעמיד מועמד עצמאי. המפלגה כינסה את האספה שלה במונטגומרי, אלבמה. באספה נכחו 62 צירים והם הצביעו פה אחד שג'ורג' טרופ יהיה המועמד לנשיאות, ומושל מיסיסיפי לשעבר, ג'ון קוויטמן, יהיה סגן הנשיא.

שני המועמדים קיבלו את המועמדות שהוכרעה בשלב מאוחר במערכת הבחירות. טרופ טען במכתב שרצה להצביע לפירס ותמך בויליאם רופוס קינג. הוא רמז שהיה מעדיף לא להיות מועמד בגלל מצבו הבריאותי, וחשש שימות לפני הבחירות. המפלגה ערכה את המכתב לפני שפורסם בעיתונות.

בחירות כלליות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע בחירות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצע של הוויגים היה דומה לחלוטין למצע של הדמוקרטים, ולכן המאבק האמיתי בבחירות היה בין האישיות של שני המתמודדים. חוסר ההבדל בין המפלגות גרם לאחוז ההצבעה ליפול לרמה הנמוכה ביותר מאז 1836. עמדתו של סקוט נגד העבדות הרחיקה ממנו וויגים דרומיים אך המצע של הוויגים, שתמך בעבדות, הרחיק ממנו וויגים צפוניים. לאחר פשרת 1850, וויגים דרומיים רבים פרשו מהמפלגה ביחד עם מנהיגה המיתולוגי, הנרי קליי. לבסוף, מעמדו של סקוט כגיבור מלחמה הוקטן בגלל שפירס בעצמו היה גנרל בריגדה במלחמת ארצות הברית–מקסיקו.

שבוע לפני הבחירות, דניאל ובסטר מת וגרם למפלגת האיחוד לבטל את מועמדותם. אך עדיין היה אפשר להצביע לו במסצ'וסטס ובג'ורג'יה.

בסופו של דבר, פירס ניצח ניצחון גדול, כשסקוט ניצח רק בקנטקי, טנסי, מסצ'וסטס וורמונט. מפלגת הארץ החופשית קיבלה פחות מחצי ממה שמרטין ואן ביורן השיג בשבילה בבחירות הקודמות, ולא זכתה בשום מדינות. העובדה שוובסטר המת הצליח להרוויח הרבה קולות בג'ורג'יה ובמסצ'וסטס הראתה כמה הציבור האמריקני לא היה מרוצה משני המועמדים הגדולים.

כתוצאה מהתבוסה, ומהמתח בין תומכי העבדות למתנגדיה, המפלגה הוויגית הפסיקה להתקיים לאחר בחירות אלו. הוויגים הדרומיים הצטרפו למפלגה הדמוקרטית, והוויגים הצפוניים היו ממקימי המפלגה הרפובליקנית ב-1854.

כמה וויגים החליטו לתמוך בבחירות הבאות במפלגת "שאינם יודעים דבר". בנוסף, מפלגת הארץ החופשית התפרקה לאחר הבחירות ורוב חבריה הצטרפו לרפובליקנים.

מפלגת זכויות הדרום התפרקה גם היא לאחר הבחירות, ומשכה רק 5% מהקולות באלבמה, וכמה מאות בג'ורג'יה. היא הצליחה להכניס כמה מועמדים לקונגרס ב-1853, אבל הם הצטרפו מהר למפלגה הדמוקרטית.


המועמד לנשיאות מפלגה מדינה כמות האלקטורים שותפו מדינת שותפו כמות האלקטורים של שותפו
פרנקלין פירס דמוקרטית ניו המפשייר 254 ויליאם רופוס קינג אלבמה 254
וינפילד סקוט וויגית ניו ג'רזי 42 ויליאם גרהאם דרום קרוליינה 42
ג'ון הייל הארץ החופשית ניו המפשייר 0 ג'ורג' ג'וליאן אינדיאנה 0
דניאל ובסטר האיחוד מסצ'וסטס 0 צ'ארלס ג'נקינס ג'ורג'יה 0
ג'ייקוב ברום המפלגה הנייטיבסטית האמריקאית פנסילבניה 0 ריינל קואטס ניו ג'רזי 0
ג'ורג' טרופ זכויות הדרום ג'ורג'יה 0 ג'ון קוויטמן מיסיסיפי 0

בחירת האלקטורים לפי מדינות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אופן בחירת האלקטורים המדינות שבהן התקיים
האלקטורים ממונים על ידי בית המחוקקים של המדינה דרום קרולינה
כל אלקטור נבחר בבחירות כלליות במדינה כל שאר המדינות

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]